כשהתורה אומרת "סוכה", למה היא מתכוונת?

המשנה אומרת שדברים שפסולים לסכך בהם, אינם פסולים לדפנות (סוכה דף יב): "וכולן כשרות לדפנות". 

מסביר רש"י, שהמשמעות של המילה "סוכה" היא הסכך, ולא הדפנות. דופן לא נקראת סוכה. לכן מובן מאליו - ואין צורך ללמוד את זה מן הכתוב -  שכל ההלכות שלמדו חכמים על כשרות הסכך, אינן שייכות לדפנות.

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דין זה לא מובן מאליו, אלא הוא נצרך לדרשה המלמדת אותו. לשון הירושלמי: " 'וסכת על הארן את הפרכת' מיכן שהדופן קרוי סכך, מיכן שעושין דפנות בדבר שהוא מקבל טומאה".

בירושלמי לומדים מהפרוכת, שהיא דופן ונקראת סכך, והיא מקבלת טומאה, שניתן לעשות דופן סוכה גם ממה שפסול לסכך בו את גג הסוכה. (יש הבדלים נוספים בין התלמודים בעניין זה, אבל אין כאן המקום להאריך..)

מהי משמעות הדברים?
בפנימיות התורה מבואר ששורשו של סכך הסוכה הוא הופעות א-לוקיות עליונות, שמשפיעות ומגינות עלינו.

לפי התלמוד הבבלי, המדרגות העליונות הללו הן התוכן של הסכך, שבאמת נמצא מעל האדם ומגן עליו מלמעלה. הדפנות לעומת זאת, אינן חלק מעולמו של הסכך. שורשם הוא צורך האדם היושב בסוכה. 

לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי גם הדפנות הן חלק ממושג הא-לוקות המתגלה בסכך. אמנם בוודאי מדרגתן תחתונה יותר, ולכן ניתן לעשותן גם מדבר המקבל טומאה. אבל כיוון שגם הדפנות נקראות סכך, זה לא מובן מאליו שניתן לעשותן מכל דבר, אלא לומדים את זה מהפרוכת של המשכן, שהיא רומזת למעלתן של הדפנות. 

רואים אפוא שבתלמוד הבבלי יש איזה פער בין העליונים לתחתונים. כלומר בין הסכך לבין עולמו של האדם היושב תחתיו. לעומת זאת בירושלמי יש חיבור. מבנה הסוכה מבטא את ירידת המדרגות הא-לוקיות מלמעלה אל תוך עולמו של האדם. 

בארץ ישראל קדושת הסוכה יורדת ונוכחת בעצם חייו של האדם, בבחינת אהבה, ולא רק משפיעה עליו מלמעלה, בבחינת יראה. "וִימִינ?וֹ תְּחַבְּקֵֽנִי".